בין עולמות

העוצמה של יום אוך רווי אימונים נחלשת מתחת לכוכבים. חברה טובה שלי נוהגת להירדם בחוץ, שכובה על מדשאה לא גדולה, בלילה. קרה לפעמים שהיא התעוררה, לא ברור ממה מלבד שנייה של זיכרון בלי איפה ולמה. רק הגב שלה ששכוב כמשטח נחיתה מחבר אותה חזרה עם איזה יסוד עמוק שטמון מתחת לדשא, כמו מין הארקה, עם תחושה נעימה מוכרת של שייכות, משהו עם שורשים.

נשארת בחוץ, ערה. הגב מזרים מלמטה, והעיניים פקוחות מלמעלה. עוקבת אחרי צורות. רצועות של עננים משתרבבים ברקע שחור של לילה. הנה נצנוץ. נצנוץ. בא והולך.

ואז פתאום זוג כנפיים, זרימה זריזה כהה עם פס דק של קול שכמעט ולא נשמע רק נעלם מהר.

עטלף. בלי שום סימן שנשאר בשמים. המעוף שלו מהיר כל כך ולחלוטין בלתי נשמע. אפילו את פרפר הלילה שומעים מרפרף אל האור. אבל עטלף? בא לך בלי שתדע. חי במרחב וכאילו איננו.

נכנסת הביתה וסוגרת הדלת. בחוץ ממול, בתוך עומס של כפות עלים גדולות ויבשות במעלה של זיקוק כזה שנקרא עץ דקל, העטלף גם כן נכנס לביתו.

———–

עטלף, מאת אלן בריינט וויט

קוראת במיטה, שטופה בסנטימט
של שעת בין-ערביים ואהבה
לילדים בחדרים הסמוכים
ישנים, שומעת את הקריאות
שמבליחות מתוך חלום, ומקשיבה
מלאת חמלה גם באותו הזמן
לרשרוש של תלפיים, וצווחה קלילה
בארובה—
ואז זה יצא,
לא ציפור כלואה
מתנגשת בקורות התקרה
אלא עטלף שמתרומם לעברינו, ובא.

וירדו בכל חיה
מוח גדול, בחירה של נשק—
מדשדשים, במסדרון המואר
חבטנו שוב ושוב
בפניו של החולין הזה
עד שנפל; ואז
טאטאנו אותו החוצה לחצר לחתול
זה שחולף בקלות בין שני עולמות.

— אלן בריינט וויט

שלכם, ריקי שחם