מה שהכי יכול להשקיט עוצמה של יום רווי אימונים הם הכוכבים. חברה טובה שלי נוהגת להירדם בחוץ, שכובה לה על מדשא לא גדולה, בלילה מתחת כיפת השמים.
קרה לפעמים שהיא התעוררה, לא ברור ממה, בשנייה של זיכרון בלי איפה ולמה. רק הגב ששכוב מחבר אותה חזרה עם איזה יסוד עמוק מתחת לדשא, כמו הארקה, בתחושה נעימה, מוכרת של שייכות. משהו עם שורשים.
היא נשארת בחוץ, ערה. הגב מזרים מלמטה, והעיניים שפקוחות מלמעלה. עוקבת אחרי צורות.
מתארת רצועות של עננים שמשתרבבים ברקע השחור של הלילה. הנה נצנוץ. ועוד נצנוץ. בא והולך.
ואז פתאום מופיעות זוג כנפיים, דומה קצת למטריה, בזרימה זריזה וכהה ועם פס דקיד של קול שכמעט לא נשמע. הכל נעלם מהר.
עטלף.
הוא לא משאיר שום סימן שנשאר בשמים. במעוף הזה, מהסוג המהיר כל כך ולחלוטין בלתי נשמע, הוא עובר במרחב שלנו אבל כאילו איננו. אפילו פרפר הלילה רועש ממנו, ברפרוף שלו אל האור. וזה העטלף? בא לך בלי שתדע.
נכנסנו הביתה וסגרנו את הדלת. ממול, בין העומס היבש של כפות עלים גדולות תלויות בראשו של זיקוק שנקרא עץ דקל, העטלף גם כן נכנס לביתו.
———–
עטלף, מאת אלן בריינט וויט
קוראת במיטה, שטופה בסנטימט
של שעת בין-ערביים ואהבה
לילדים בחדרים הסמוכים
ישנים, שומעת את הקריאות
שמבליחות מתוך חלום, ומקשיבה
מלאת חמלה גם באותו הזמן
לרשרוש של תלפיים, וצווחה קלילה
בארובה—
ואז זה יצא,
לא ציפור כלואה
מתנגשת בקורות התקרה
אלא עטלף שמתרומם לעברינו, ובא.
וירדו בכל חיה
מוח גדול, בחירה של נשק—
מדשדשים, במסדרון המואר
חבטנו שוב ושוב
בפניו של החולין
עד שנפל; ואז
טאטאנו אותו החוצה לחצר לחתול
זה שחולף בקלות בין שתי עולמות.
— אלן בריינט וויט